כיצד אנו מכניסים חום ברמת מעבדה למכשירי תיקון זכוכית ניידים
מאמץ להכניס נורה בעלת עוצמת חום גבוהה למכשיר נייד הוא משימה לא פשוטה. בעצם, מדובר בניסיון להכניס חום ברמת מעבדה למקום קטן מאוד. כשעוזבים את התנור הקבוע ועוברים לשימוש נייד, אומצו הפתרונות שהיו זמינים בתנור הקבוע נעלמים.
כדי שזה יעבוד, אנו משתמשים ברכיבי אינפרא-אדום בעלי גלים קצרים. המטרה היא להפיק כמה שיותר אנרגיה מכל מילימטר של הרכיב.
הבעיה של המתח החשמלי
במכשירים ניידים, הספק החשמלי בדרך כלל מוגבל. אי אפשר פשוט לחבר אותם לרשת חשמלית תעשייתית גדולה. כדי להגיע לטמפרטורות הדרושות לריכוך הזכוכית, בלי להשתמש במקור חשמלי גדול, אנו משתמשים בנורות עם חוטי חשמל קצרים יותר.
צינורות קוורץ קצרים יותר, עם עוצמת חום גבוהה, מסוגלים לייצר הרבה חום. זה מאפשר לבצע את העבודה במהירות. אבל יש בעיה – חום כה גבוה עלול לגרום לעיוות של מתכות זולות. לכן אנו משתמשים בסגסוגות עמידות לחום לייצור המסגרות. אחרת, המכשיר כולו עלול להתעוות.
להקטין את הגודל – בלי לפגוע באיכות
המקום הזמין הוא האויב כאן. אנו משתמשים במחזירי אור בעלי גודל קטן ובחיבורים קומפקטיים, כדי שהמכשיר לא יהיה גדול מדי.
אנו גם משתמשים בזכוכית קוורץ באיכות גבוהה. למה? כי הנורות האלו מגיעות מטמפרטורות נמוכות לטמפרטורות גבוהות מאוד במהירות. זכוכית זולה עלולה להישבר תחת לחץ כזה.
המטרה היא שהנורה תתאים למכשיר הנייד, אך יהיה לה מספיק מרווח כדי שהצינור לא יגע במסגרת. אם הוא יגע בה, ייווצר נקודת חום גבוהה, והנורה תישרף מיד. זה לא יהיה טוב.
הקורבנות שצריך להקריב
אי אפשר להשתמש בהרבה אנרגיה במקום קטן, בלי שהדברים יהפכו לבעייתיים. אם משתמשים ב-500 וואט במקום בגודל 150 מילימטר, האוויר סביב הנורה יהיה חם מאוד במהירות. אם זרימת האוויר אינה נכונה, הרכיבים האלקטרוניים במכשיר עלולים להישרף. זו סכנה אמיתית.
כדי לשלוט במצב, אנו משתמשים בשיטת PWM. זה מאפשר לנו לשלוט בטמפרטורה בדיוק, כדי שלא לחמם יותר מדי את הזכוכית ולא לפגוע בה.